הניתוח מתבסס על כלי שמשולב בחודשים האחרונים בפרויקט כנסת פתוחה, שנקרא אג’נדות. הרעיון הוא שארגון או קבוצת אנשים שמבינים בנושא מסוים מביעים את דעתם על הצעות החוק בכנסת, ואומרים לנו אילו הצבעה תומכת בקידום האג’נדה, ואילו הצבעות מתנגדות לקיום האג’נדה. המערכת שלנו, שיודעת מי הצביע איך בכל הצבעה, משקללת את כל ההצבעות של חברי הכנסת, ומציגה ציון התאמה כולל לאג’נדה המבוסס על הצבעותיהם בפועל. ציון של 100% פירושו שחבר הכנסת הגיע לכל ההצבעות הנוגעות לאג’נדה, ותמיד הצביע בהתאם למה שעורך האג’נדה הגדיר. ציון של 100%- אומר שחה”כ תמיד מגיע, אבל מצביע תמיד הפוך לעורך האג’נדה.

מתוך המועמדים לראשות העבודה יש 3 שהם חברי כנסת כיום: שלי יחימוביץ’, עמיר פרץ ויצחק בוז’י הרצוג. בנוסף, כללתי בניתוח את איתן כבל, כי התוצאות שלו מעניינות. שני מועמדים נוספים לא נכללו בניתוח, כי הם לא חברי כנסת כיום: עמרם מצנע והראל מרגלית.

ונעבור לתוצאות:

שיוויון הזדמנויות בעריכת אבטלה סמויה - קידום שיוויון הזדמנויות בקרב כלל הסקטורים במדינה. מניעת אפליה של קבוצות מיעוט שמופלות באופן מובנה במערכת

הפרדת דת ומדינה בעריכת המרכז הרפורמי לדת ומדינה - קידום נישואין אזרחיים, השגת שוויון לתנועות הפלורליסטיות, קבלה מלאה של גיורים רפורמים וקונסרבטיבים, שילוב חרדים בחברה הישראלית ומאבק בהפרדה מגדרית

כאן בוז’י ממש בולט לשלילה, שכדאי אולי להקדיש לזה רגע. בניתוח ההצבעות שלו יחסית לעורכי האג’נדה אפשר לראות שמרבית ההצבעות הן מהתקופה בה העבודה היתה חברה בקואליציה. ועדיין, אם נכנס להצבעות הללו, נמצא דוגמאות כמו ההצבעה על איסור ביטול גיור בהן איתן כבל ושלי יחימוביץ’ הצביעו בניגוד לקואליציה.

קיימות בעריכת העמותה הישראלית לכלכה בת קיימא - שימור אנרגיה ואנרגיה מתחדשת, כלכלה בת קיימא, תעשייה בת קיימא הקטנת הזיהום וחסכון במשאבים, חקלאות מקיימת וניהול משאבי קרקע ומים, בנייה ירוקה, תכנון עירוני ותחבורה בני קיימא, חינוך לקיימות והיבטים הנוגעים לקיימות ולחברה

קידום מעמד הנשים בעריכת צוות כנסת פתוחה

סיוע לנזקקים בעריכת צוות כנסת פתוחה

והציון המשוקלל מכל האג’נדות יחד

המסקנות

שלי יחימוביץ’ לוקחת בגדול. כלומר, רק בגלל שכבל לא מתמודד, כי הוא בעצם מוביל כמעט בכל המדדים.

בוז’י קיבל ציון מאוד נמוך או אפילו שלילי בכל המדדים שבדקתי. קצת נראה כאילו הוא לא במפלגה הנכונה…

מאוד הופתעתי לגלות שיש שונות כל כך גדולה בין חברי המפלגה. כמובן שהם לא זהים בתפיסות העולם שלהם, אבל מריבוי הפעמים בהן נתקלתי בטיעון המשמעת הסיעתית (ראו בהמשך), ומההבחנה הכללית שמרבית ההצבעות נקבעות רק על פי קואליציה/אופוזיציה, ציפיתי לגלות הבדלים הרבה יותר קטנים, ושיושפעו בעיקר ממידת הנוכחות השונה של חברי הכנסת בהצבעות. נראה שזה לא המצב, וזה אומר שאכן יש מידע מעניין שאפשר להוציא מנתוני ההצבעות.

יש לא מעט ביקורות על האג’נדות ככלי ניתוח עמדות חברי כנסת:

1. מובן שהצבעות חברי הכנסת לא משקפות את התמונה המלאה. עדיין, הצבעות הן אחד הכלים המרכזיים שניתנו לחבר הכנסת על מנת להשפיע, וכמעט היחיד ביניהם שאנחנו יכולים לנתח בלי ספינים ופרשנויות מיותרות של מערכי הדוברות שלהם. אנחנו חושבים על אפשרויות לתת ציון נוסף על פעולות משמעותיות נוספות, אבל זה יותר מורכב ממה שזה נשמע (לא מבחינה טכנית, אלא עקרונית – מה הן פעולות שצריכות “לזכות” בנקודות נוספות?)
2. עוד טענה שכבר שמענו היא שחברי כנסת מצביעים פעמים רבות בניגוד לעמדתם בגלל אילוצים כמו משמעת סיעתית. לכן אנחנו לא מסתמכים על הצבעה אחת (כמו הקמפיין של ישראל חופשית) אלא על כמות גדולה של הצבעות. אם חבר כנסת באופן שיטתי מוצא את עצמו מצביע בניגוד לעמדתו בגלל משמעת סיעתית - נראה שהוא חבר במפלגה הלא נכונה. (בניתוח הנוכחי אני משווה רק חברי כנסת מאותה סיעה, לכן הטיעון הזה לא רלוונטי). אחרים טוענים שייתכן שמצביעים כחלק מעסקה שנועדה לקדם הצעת חוק אחרת, חשובה יותר. שוב, אם באופן שיטתי ח”כ “מוכר” את ההצבעות בנושא מסוים עבור תחומים אחרים, כנראה שהנושא הזה לא כ”כ חשוב לו, והוא יקבל ציון גבוה יותר בתחומים אותם הוא באמת מקדם.
3. כיום, אם חבר כנסת מקבל ציון נמוך, קשה לדעת אם זה בגלל שהוא עצלן ופשוט לא מגיע להרבה הצבעות, או שהוא תמיד מגיע, אבל מצביע לפעמים עם האג’נדה ולפעמים נגדה. בחרנו כרגע לתת רק ציון אחד כולל של התאמה, כדי לשמור על הפשטות של הכלי.
4. כמו כן, הניתוח מתבסס על אמון בעורכי האג’נדות שבחרתי להסתמך עליהן. אם הם לא מבינים מהחיים שלהם, אז גם הניתוח לא שווה הרבה. אני נוטה לחשוב שרובם יודעים מה הם עושים, ובנוסף, כמובן שרשימת ההצבעות אותן הם שייכו לאג’נדה פתוחה לביקורת הציבור, ואם מישהו חושב שהוא יכול לעשות עבודה יותר טובה, הוא יותר ממוזמן לשלוח מייל והוא יקבל אג’נדה משלו לערוך ולהביע בה את דעתו.

ויש גם כמה בעיות עם השימוש הספציפי הזה, בניסיון להמליץ למי להצביע לראשות מפלגה:

1. כבר ציינתי שהכלי הזה לא מאפשר ניתוח עמדותיהם של מועמדים שאינם חברי כנסת כיום, ואולי דווקא הם המתאימים ביותר.
2. לא לגמרי בטוח שמה שחשוב לנו ביו”ר מפלגה זה כמה הוא פרלמנטר טוב וכמה הוא מייצג את עמדתנו. יכול להיות שיכולות  המשא-ומתן שלו, והיכולת שלו לגרום לציבור להצביע למפלגה הן חשובות לא פחות, ואין להן משקל בניתוח הזה.
3. מגוון האג’נדות שעומד לרשותנו עדיין קטן יחסית, ולא כל בוחר מאמין בכולן. כאן אתם יכולים לעזור – אם אתם רוצים לערוך אג’נדה נוספת בעצמכם, או שיש לכם קשר לארגון שעשוי לרצות, נשמח אם תשלחו לנו מייל.

ולמרות כל הביקורות האלו, אני עדיין חושב שזה חומר טוב.

אשמח לשמוע מה דעתכם, ואיך הייתם משפרים את הכלי או את הניתוח.

בחודשים האחרונים מתקיימת בכנסת עבודה מאומצת על חוק התכנון והבנייה (“חוק הסופרטאנקר”). מבלי להכנס לעמדותיהם של הנבחרים בנושא, בדקתי רק מי טורח להגיע לדיוני הוועדה.

התוצאות בגרף שלפניכם (לחצו להגדלה)

העובדות:

1. מירי רגב לא השתתפה באף דיון של הוועדה בנושא. פשוט מדהים, לדעתי.
2. עמיר פרץ, אופיר אקוניס וציון פיניאן, אשר מוגדרים כחברי הוועדה המשותפת של ועדת הפנים והגנת הסביבה וועדת הכלכלה להצעת חוק תכנון ובנייה, לא הופיעו לאף דיון בארבעת החודשים האחרונים. לפחות להם היה את היושר לא להגיע למאהל המחאה.
3. אין שום קשר בין מידת החשיפה בתקשורת למידת ההשתתפות בעבודה על החוק - מירי רגב זכתה לכיסוי התקשורתי השני בהקפו, אחרי דב חנין.¹
4. הח”כים הפעילים ביותר בוועדה – אורי מקלב מיהדות התורה ואמנון כהן מש”ס, עם 10 דיונים כל אחד. אחריהם דב חנין מחד”ש עם 9 דיונים, חנא סוייד מחד”ש וניצן הורוביץ ממר”צ עם 6 דיונים כל אחד.

המסקנות:

1. עשו לעצמכם ולמדינה טובה, ו-6 חודשים לפחות לפני הבחירות הבאות, הפסיקו לקרוא עיתונים וזרקו את הטלוויזיה והרדיו מהבית. ככה אולי יש סיכוי שתצביעו למי שבאמת עובד עבורכם בכנסת, ולא למי שיש לו יחסי ציבור טובים יותר.
2. אם אתם חברי הליכוד או העבודה, אני לא יודע למי אתם צריכים להצביע בפרימרייז הבאים, אבל ברור לי לגמרי למי אסור לכם בשום אופן להצביע…
3. כמעט שאין נציגות של סיעות “המרכז”. הייתכן שחברי הכנסת ממפלגות קטנות או “סקטוריאליות” יותר הם פעילים יותר?

תגובתה של חה”כ רגב טרם התקבלה.

הבהרה: מירי רגב לא חברה בוועדה המשותפת של ועדת הכלכלה וועדת הפנים לדיונים בחוק הזה, לכן פורמלית, היא לא נדרשת להגיע לדיונים. רק ציפיתי, לאור התדמית שהיא מנסה ליצור בתקשורת, כאילו הנושא חשוב לה ובתור יו”ר השדולה לזכות הדיור, לראות אותה שם לפחות פעם או פעמיים. וגם חנא סוייד ואבישי ברוורמן לא חברים בוועדה באופן פורמלי, אבל כנראה שהנושא חשוב להם קצת יותר מאשר פוטו-אופ ברוטשילד.

 ______

1. על פי הערכה מאוד לא מדויקת לכיסוי תקשורתי, בעזרת כמות התוצאות בגוגל

תאור האזור שהוסר בניתוח מתוך מאמר שהתפרסם ב Journal of Neuropsychiatry and Clinical Neuroscience

הניתוח הצליח – החולה אפילו חי, ובכל זאת – משהו השתבש

אמנזיה אנטרוגרדית

לא כל כך פשוט

ובעצם די מסובך

ג’ורג’ הוטז, הידוע בכינוי geohot הוא האקר בן 21, שאחראי על מרבית “פריצות” האיפונים שמאפשרות לשחרר את נעילת המכשיר למפעיל סלולרי מסוים ולהריץ עליו אפליקציות שאפל לא אישרו.

לפני כשנה הוא פרץ גם את מכשיר ה PlayStation3 של חברת סוני. הפריצה מאפשרת לבעל המכשיר לקבל שליטה יותר גדולה על המכשיר שלו, ולהריץ עליו אפליקציות שלא אושרו על ידי סוני, וגם אפליקציות פיראטיות.

סוני תובעת אותו, ועוד כמה מעורבים.

הוא פתח בלוג לתיעוד המערכה, ויש גיוס תרומות לעזור לו להתמודד עם ההוצאות המשפטיות, לגייס את עורכי הדין הטובים ביותר (טוב, כמעט הכי טובים. גם אם הקמפיין הזה יהיה מוצלח במיוחד, הוא לא יוכל לגייס את מי שסוני תוכל לגייס עם שווי של כ 140 מיליארד דולר), ולנצח במשפט הזה.

למה זה חשוב?

כי סוני דוחפת מאוד חזק לכיוון בו גם קנייה של מוצר כמו ה PlayStation היא בעצם חוזה שימוש, ולא ממש קנייה. כלומר, סוני חושבת שהיא הבעלים של הקונסולה, והקונה רשאי להשתמש בה רק תחת התנאים שלה. בשנים האחרונות החקיקה בתחום זכויות היוצרים והקניין הרוחני מתקדמת מהר מאוד לכיוון הזה, בעיקר בגלל הכוח האדיר שיש לתעשיות הגדולות להשפיע על החקיקה בארה”ב ובאירופה, ואין באמת מי שמייצג את האינטרס של הצרכנים בסיפור הזה. בתחום הזה של קניין רוחני לתקדימים משפטיים יש חשיבות רבה, והם יכולים לשמש כהכוונה למהלכי החקיקה הבאים בתחום.

אז מה אפשר לעשות?

קודם כל, אפשר לתרום דולר או שניים לבחור. אם יש לכם אייפון פרוץ משוחרר, ממילא סביר להניח שאתם חייבים לו לא מעט.

דבר שני, לא פחות חשוב – הצטרפו לחרם הצרכנים על סוני ולקבוצה בפייסבוק. למרות שיש כמה דברים לא לגמרי מדויקים (או לפחות לא מאומתים) בסיבות שהפוסטר מונה לחרם, אני עדיין חושב שהדרך היחידה שבה נצליח להציל את חוקי הקניין הרוחני ההולכים ומדרדרים היא התארגנות ציבורית שתפגע להם בכיס. זה לא שחברות אחרות יותר טובות (לדוגמה, גם מיקרוסופט נועלת את הקונסולות של מי שמתעסק עם ה Xbox שלו, ואמזון מחקה מרחוק תוכן של משתמשים מהקורא האלקטרוני שלה שלהם). עדיין, התארגנות סביב אחד הנושאים האלו שתצליח תעביר מסר די ברור לטייקונים לגבי הרצון של הציבור – אם כבר שילמתי על המוצר, אני רוצה חופש לעשות איתו כל דבר, כל עוד אני לא פוגע באחרים.

אין מה להגיד – ניו-זילנד היא ארץ מדהימה ביופיה. רק כדי שלא תצטרכו להאמין לי, הנה טעימה קטנטנה משם:

אבל, בטיול שם גיליתי משהו לא פחות מדהים – הניוזילנדים לא מנסים לדפוק אחד את השני. או את התיירים. או אף אחד אחר בעצם. הם אפילו שמחים לעזור. סתם ככה, בלי שום סיבה.

הנה כמה דוגמאות:

בכל פעם שעמדתי ברחוב עם מפה (וזה קרה 5-6 פעמים), נגש אלי מישהו ושאל אותי אם אני צריך עזרה.

בבתי קפה שתקועים בחורים בקצה העולם (ותאמינו לי, יש שם בניו-זילנד כמה חורים רציניים) הקפה עולה בדיוק כמו בכל מקום אחר.

כמעט בכל הוסטל אפשר לבקש מהקבלה שיעשו בשבילך הזמנות לאטרקציות ברחבי העיר. סתם ככה, כשירות לאורח. חשבנו שהם לוקחים מחיר יותר יקר מאשר להזמין ישירות, אז התקשרנו לבדוק. טעינו.

אין שם חוק נגד דואר זבל (על נייר, לא דואר אלקטרוני), אבל אנשים שמים מדבקה קטנה על תיבת הדואר שלהם שכתוב בה “ללא חומר פרסומי בבקשה”. ובאמת לא שמים להם בתיבה דואר פרסומי. מדהים.

בגלל חוסר הבנה בינינו לבין מי שהזמנו דרכו נסיעה במעבורת (שמחברת בין 2 האיים המרכזיים) הגענו למעבורת ב- 12 שעות איחור. פקיד הקבלה פשוט חיפש את המעבורת הפנויה הבאה, ורשם אותנו אליה. “צריך לשלם על זה?”, שאלנו בחשש. “מה פתאום?! כבר שילמתם”, הוא ענה.

עלינו על ספינה לראות לוויתנים. הספינה הפליגה. בדרך עצרנו ליד להקות אדירות של דולפינים וכמה אלבטרוסים ליוו את הספינה כמעט כל הדרך. כ- 10 דקות לפני ההגעה לאזור בו אמורים להיות הלוויתנים (הם חיים רחוק מהחוף), התחיל מזג-אוויר גרוע, והסקיפר הודיע שאי אפשר להמשיך. “כשאתם יורדים מהספינה, לכו לקופה לקבל החזר”, הוא אמר. חשבתי שהוא צוחק. כשעמדנו בתור לקבל את ההחזר, היינו בטוחים שהם עובדים עלינו. שיתנו לנו נייר קטן שכתוב עליו החזר, אבל כסף בטח לא נראה מזה. טעינו. קיבלנו בחזרה את כל מה ששילמנו.

אין ספק – משהו דפוק אצלי

במשך כל הטיול המשיכו דוגמאות כאלו. כל פעם חיפשתי “איפה דופקים אותי”. ואף פעם לא מצאתי. לקח לי הרבה זמן להבין איפה דפקו אותי – פה בארץ. החינוך פה דפק לי את המוח, וגרם לי לחשוב שרק ככה דברים עובדים.

צידנית משקאות בשירות עצמי, אחרי כמה שעות הליכה בטרק אבל טזמן. אגב, $2 זה בערך כמה שעולה פחית בכל מקום אחר...

חוק ההסדרים – פרק ה’ – ביטוח לאומי, דברי הסבר:
…
בתוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו–2010 נקבע בהוראת שעה הגדלה של התקרה לתשלום דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות כך שתעמוד על הסכום הבסיסי כפול 10 לשנים 2009 ו–2010. במסגרת התיקון הנוכחי ייקבע כי התקרה לתשלום דמי ביטוח, בשל שכר שישולם בעד התקופה שבין 1 בינואר 2011 ועד ל–31 בדצמבר 2011, תשתנה מעשר פעמים השכר הממוצע במשק לשמונה פעמים השכר הממוצע במשק. ובשל שכר שישולם בעד התקופה שבין 1 בינואר 2012 ועד ל- 31 בדצמבר 2012, משמונה פעמים השכר הממוצע במשק לשבע פעמים השכר הממוצע במשק (סעיף 22). התיקון האמור צפוי להגדיל את הכנסות המוסד לביטוח לאומי בשל גביית דמי ביטוח לאומי מהציבור בסכום של כ–440 מיליון ש”ח בשנת 2011 ובסכום של כ–350 מיליון ש”ח בשנת 2012 ביחס לשנת 2010.
…
(ההדגשות שלי)

איך זה יכול להיות שהורדת תקרת התשלום צפויה להעלות את ההכנסות, שאלתי את עצמי, ואת גיל, מומחה הבית לענייני כלכלה. לשמחתי, אחד משנינו ידע למצוא את התשובה¹: כאשר העלו את תקרת התשלום, שכירים עשירים (שההכנסה שלהם עשרות אלפי שקלים בחודש) הקימו לעצמם חברות שירותים, והתחילו לעבוד בחברה שלהם במקום בחברה המקורית. כך, במקום למשוך משכורת גבוהה, הם יכולים להסתפק במשכורת נמוכה יותר, ולמשוך את שאר הכסף כדיבידנדים, מה שגורם להם לשלם פחות לביטוח לאומי. (הסבר טיפה יותר מפורט בדה-מרקר בכתבה בנושא)

עכשיו זה ברור: אנשי האוצר חושבים שאם הם יורידו את התקרה, זה יגרום לאנשים להפסיק את מעקף המס הזה, ולחזור לשלם יותר, ולכן זה יגדיל את הגביה. אם זה אכן מה שעבר להם בראש, אז הם טועים. כל מי שמבין משהו בפסיכולוגיה, ולא מניח שבני אדם מתנהגים כמו המודלים שלימדו אותו במבוא למיקרו-כלכלה, יגיד לכם שברגע שמישהו התרגל לשלם פחות, יהיה קשה מאוד לגרום לו מרצונו לחזור לשלם יותר.

ניסוי שמדגים את הנקודה הזו יפה הוא הניסוי הבא²:

הורים נוהגים לאחר לקחת את ילדיהם מהגן, וזה מאוד מעצבן את הגננת. ב-6 גנים באזור חיפה התחילו לתת קנס קטן לכל הורה שאיחר ב-10 דקות ומעלה, מתוך המחשבה המקובלת שאנשים נוטים לעשות פחות ופחות התנהגות שמקבלים עליה קנס. תוצאות המחקר הראו הפוך – כמות האיחורים בגנים האלו גדלה. למה? כי ההורים התחילו לחשוב על האיחור בצורה אחרת. במקום שיהיה להם לא נעים מהגננת, פתאום הם משלמים על זה, ולכן זה נהפך למעין שירות בתשלום. ועכשיו לחלק הרלוונטי לעניינו – כאשר ביטלו את הקנסות בגנים האלו, כמות האיחורים לא קטנה בחזרה, אלא נשארה יציבה בכמות הגבוהה שהיתה בזמן הטלת הקנסות. מה המסקנה? שמרגע שאנשים התרגלו לחשוב על ההשגחה על הילד שלהם בזמן הנוסף כסוג של שירות שהם פשוט משלמים עליו, ברגע שמפסיקים את התשלום זה עדיין שירות, רק שעכשיו הוא ניתן בחינם. חוסר הנעימות מהגננת או מה שלא תהיה הסיבה שמנעה מחלק מההורים לאחר קודם, נעלמה.

באופן דומה עם אותם שכירים עשירים – חלקם עושים כל מיני טריקים כדי להקטין את גובה המסים שהם משלמים. כאשר העלו את תקרת התשלום, אפקטיבית העלו את המס, וגרמו לעוד אנשים לעשות את הצעדים האלה. כאשר מורידים חזרה את התקרה, זה בשום אופן לא יגרום לאנשים לרצות לחזור לשלם.

אפשרות אחרת היא שהאוצר עשה את החישוב שלו בהסתמך על כך שכאשר מורידים את התקרה, זה כלכלית משתלם יותר לאנשים לחזור לקחת משכורת ולשלם ביטוח לאומי, במקום לקבל דיבדנדים ולשלם עליהם מס. אם כן, הם עוד יותר סתומים, כי הגביה סה”כ עדיין לא תגדל, אלא רק מצאנו דרך לתת עוד כסף לביטוח לאומי על חשבון מיסים אחרים שירדו.

בכל מקרה, נראה שפקידי האוצר עשו בסעיף הזה עבודה בינונית מינוס. אגב, אני אשמח מאוד לגלות שאני טועה, ושיש בעצם הגיון מאחורי כל זה…______

1. כמובן, אנחנו לא יודעים בוודאות שזה מה שעבר בראש של מי שכתב את הסעיף הזה, אנחנו מעריכים שזה ההסבר
2. שנערך על ידי אורי גניזי מאוניברסיטת חיפה – U Gneezy, A Rustichini – The Journal of Legal Studies, 2000: A Fine is a Price

אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואני מתחייב לכבד את חוקי המדינה

התיקון עבר את אישור הממשלה, וצפוי להפוך לחוק בעתיד. האם מדובר בתיקון הכרחי לחוק, סתם שינוי מיותר שיגרום יותר נזק מתועלת או פשיזם במרעו? דיון מעניין. אבל בכל מה שקראתי בנושא עד עכשיו, חסרה הנקודה החשובה ביותר לדעתי.

מה זה קשור לממשלה?

נכון, הממשלה היא זו שבסופו של דבר מעניקה אזרחות. אבל, דיון עקרוני כזה, שברור שההשלכות הישירות המעשיות שלו על ניהול המדינה הן אפסיות, אמור להתקיים בכנסת ישראל, ולא בממשלה. ראוי שגם קולם של כמחצית מאזרחי ישראל שלא מיוצגים בממשלה ישמע בדיון שמשנה בפועל סטטוס קוו בנושא כה מהותי (גם אם חסר השלכות מעשיות לחלוטין) כמו הגדרת המדינה על ידי עצמה.

ועדת השרים לענייני חקיקה היא ועדה של הממשלה, שקובעת את עמדת הממשלה לגבי הצעות חוק. המצב היום הוא שאם הצעת חוק קיבלה את ברכת הוועדה, היא קרוב לוודאי תעבור בכנסת, ואם לא, היא לא תעבור. הוועדה קובעת עמדה נחרצת על מרבית הצעות החוק, גם אם הן לא ממש קשורות לקווי היסוד של הממשלה, ואין להן שום השלכה, תקציבית או אחרת על ניהול המדינה¹. כיצד קובעת הוועדה את עמדתה לגבי הצעות החוק? אי אפשר לדעת. פרוטוקולי הוועדה לא מפורסמים לעיון הציבור, כי הממשלה אינה אמורה לתת דין וחשבון ישירות לציבור.

הסיבה שאף אחד לא מדבר על זה היא, כנראה, שאלו חדשות של אתמול. לכולם ברור שהכנסת הפכה בשנים האחרונות לקרקס, בו כרבע מהחברים הם למעשה שרים, והשאר פשוט מחכים לתורם²

לא יודע מה אתכם, אבל אני למדתי בשיעורי אזרחות על 3 רשויות שאמורות לאזן זו את זו, ולפקח זו על זו. נראה לי שמשהו התקלקל פה. חייבים לחשוף את הפרוטוקולים של ועדת השרים לענייני חקיקה לעיון הציבור, כדי שלפחות נדע, איך באמת מתקבלות ההחלטות.

‏______

1. לדוגמה: חוק ויקיפדיה, או בשמו האמיתי, תיקון לחוק זכויות יוצרים – המאפשר שימוש בתמונות שצילמו גופים ממשלתיים
2. למען ההגינות – יש כמה ח”כים שבאמת עובדים קשה, אבל הם מעטים.

הכתם העיוור הוא “חור” שיש לכולנו, בכל אחת מהעיניים. הוא נובע מפאשלה רצינית של אלוהים בתכנון ההנדסי של העין¹. השורה התחתונה היא שלכל עין יש אזור בשדה הראייה שלה, שהיא לא רואה.

אבל, אם יש לנו חורים בשדה הראייה, איך זה שרובנו לא שמים לב לזה? יש לכך שני הסברים: הראשון – יש לנו שתי עיניים. הכתם העיוור של כל עין נופל על מקום אחר וכשהמוח מאחד את התמונות משתי העיניים, אם חסר מידע מעין אחת, הוא משלים אותו בעזרת השניה. אבל, גם כאשר אנחנו עוצמים עין אחת, אנחנו עדיין לא רואים כתם שחור² במקום כלשהו בשדה הראייה. כאן מגיע ההסבר השני, המעניין יותר.

המוח משלים מידע לפי מה שנדמה לו

במקום שנראה כתם שחור באמצע שדה הראייה, המוח משלים את מה שנדמה לו שהיה צריך להיות שם. אפשר לראות זאת בהדגמות הבאות.

בכל ההדגמות, הוראות ההפעלה דומות. לחצו על התמונה להגדלה. עצמו את עין שמאל, והביטו עם עין ימין ב + שבצד שמאל. קרבו את הראש למסך עד בערך 15 ס”מ, ואז התרחקו לאט לאט. הקפידו למקד את המבט בסימן הפלוס. במרחק כלשהו תבחינו שה- X נעלם. אחרי שמצאתם את המרחק שלכם, אין צורך להתחיל בהדגמות הבאות מ- 15 ס”מ, אלא אפשר פשוט לשמור על מרחק זה.

מה קרה כאן? ה- X נעלם, כי הוא נכנס לכתם העיוור. המוח משלים את התמונה לפי הרקע. ההגיון מחייב שאם כל הדף מולכם לבן, גם האזור הקטן שאתם לא רואים קרוב לוודאי לבן. שימו לב שאין “כתם שחור” או ריק. המוח שלכם פשוט משלים את התמונה כמיטב יכולתו.

מה קרה הפעם כאשר הכתם העיוור נפל על הרווח בין שני הקווים? זה נראה כאילו יש קו רצוף. המוח משלים את התמונה לפי מה שהגיוני.

בואו נראה כמה אפשר למתוח את זה…

מה קרה הפעם? למרות שחצאי הקו צבועים בצבעים שונים, המוח עדיין השלים אותם. הוא אפילו “צבע” את ההשלמה באופן הדרגתי.

ומה לדעתכם יקרה כאשר הקווים לא יהיו בדיוק זה מול זה? בואו נראה

לא רק שהמוח השובב שלנו משלים את החיבור ביניהם, הוא אפילו מעקם את כל המרחב מסביב, כדי לגרום לשני חצאי הקו להראות כאילו הם זה מול זה.

מה לומדים מכל זה?

המוח שלנו מקבל רמזים מהחושים לגבי מה הולך שם בחוץ, ומנסה לבנות מהם סיפור עקבי. הוא לא התחייב בשום שלב להציג לנו את הרמזים האלו כהוויתם. המוח מרשה לעצמו לעוות קצת את מה שהקולטנים השונים שלו מספרים לו, כדי שיתאים יותר טוב לסיפור. ההתאמות האלו עובדות די טוב, בדרך כלל, אולם לא תמיד. יש עוד הרבה דוגמאות לכך (חלק מהיפות שבהן בתחום של רציונליזציה בדיעבד של מעשינו, ואפקטים כמו הדיסוננס הקוגניטיבי ודרכי ההתמודדות עמו). מה שאני אוהב בדוגמה של הכתם העיוור זה שהיא מראה איך כבר תפיסת המציאות שלנו במה שנדמה לנו כמכשיר אמין ביותר כמו הראייה שלנו, יכולה להיות מוטה על ידי האמונות שלנו.

______

1. בקצרה – יש בעין קולטני אור, אבל ה”כבל” שיוצא מהם ואמור להוליך את האותות למוח, יוצא מהצד הלא נכון, כלומר אל תוך העין. כדי לעבור אל המוח, ה”כבלים” האלה צריכים לעבור לכיוון המוח. בנקודה בה כל הכבלים מתרכזים ועוברים דרך הרשתית כדי להגיע למוח, אין מקום לקולטנים, ולכן אנחנו עיוורים שם
2. נקודה מעניינת – רוב האנשים מדמינים את מה שאמור היה להיות באזור ללא קולטנים ככתם שחור, כנראה בגלל שזה דומה למה שאנחנו “רואים” כשאנחנו עוצמים את העיניים. אבל, גם מה קורה מאחורי הראש שלי אני לא רואה, ואני לא מתאר את זה כ”שחור” אלא סתם כאזור שאני לא רואה, בלי לתת לו תאור של צבע מסוים, או חוסר תאורה. כנראה שביטוי יותר מדויק יהיה “חור חסר”

מחקרים מראים כי יש סיבה טובה לסלוח – אדם שסולח, ומאמץ גישה אמפטית ומקבלת כלפי מי שפגע בו, עשוי להנות מיתרונות בריאותיים. זה סוג של טענה שקשה מאוד להראות. אם נתבונן למשל בערך בויקיפדיה על סליחה: היבטים בריאותיים של סליחה:

מחקרים הראו כי אנשים הסולחים לאחרים הם אנשים שמחים ובריאים יותר מאלה הנוטרים טינה

נשים לב כי הטענה כאן היא טענה קורלטיבית בלבד. כלומר, מחקרים מצאו מתאם בין התכונה של היות האדם שמח ובריא לבין נטייתו לסלוח. לא נטען שום דבר על הסיבתיות (אם כי המשפט מנוסח בצורה כזו שעשויה להתפרש כסיבתיות). ייתכן שהסיבתיות היא בכיוון המרומז (כלומר שאם אדם סולח, זה גורם לו להיות מאושר יותר), יתכן שהיא בכיוון ההפוך (אם אדם מאושר, זה גורם לו לסלוח יותר), וייתכן שאין קשר סיבתי בין שני הדברים, אלא יש להם גורם משותף )סתם לדוגמה, גֵן מסוים( שגורם לשניהם וכך יוצר קורלציה ביניהם.

אולם, יש גם מחקרים שמנסים להראות קשר סיבתי, ואף יותר מכך, את המנגנון שגורם לסליחה להיות מועילה בריאותית. אחד כזה שאני מצאתי מעניין הוא של קבוצת חוקרים מהולנד, שביצעו את הניסוי הבא¹:

70 נבדקים התבקשו להזכר במקרה בו מישהו פגע בהם. הם התבקשו לדמיין את עצמם מגיבים לפגיעה הזו 8 פעמים, כאשר בחלק מהפעמים הם היו צריכים לדמיין את עצמם מגיבים באופן “סולח” ובחלק מהפעמים באופן “לא סולח” לפי הנחייה של הנסיינים. במקביל נמדדו תגובות גופניות שונות של הנבדקים – לחץ דם, דופק, מתיחות שרירים ועוד אוסף תגובות שבדרך כלל מקושרות לכעס וללחץ. שימו לב שהניסוי משתמש בתוצאה אחרת, שמראה שכאשר אנשים מדמיינים את עצמם מבצעים פעולה כלשהי, התגובות הפיזיולוגיות שלהם הן גרסה מוחלשת של אותן תגובות שהיו מראים אילו היו מבצעים את הפעולה באמת² (והערת אגב חצי קשורה – אפשר באופן דומה לשפר את הביצועים בכל מיני משימות ויכולות כמו משחק כדורסל למשל, רק על ידי “חזרה מנטלית” כלומר על ידי זה שנדמיין את עצמנו מתאמנים³).

מה שהחוקרים מצאו הוא שבזמן התגובות ה”לא סולחות” המדדים השונים הצביעו על רמות כעס ומתח גבוהות יותר, מאשר בזמן התגובות ה”סולחות”. אמנם בניסוי מדובר בתקופות קצרות מאוד (כחצי דקה לכל דמיון), אך בחיים האמיתיים, תגובות אלו עשויות להמשך זמן רב. ממחקרים אחרים אנחנו יודעים שהמצאות במצב כעס ולחץ לאורך זמן מהווים גורם סיכון למחלות שונות⁴.

החוקרים מסכמים (תרגום חופשי שלי)

למרות שאנשים לא יכולים לבטל את המקרים בהם נפגעו, מחקר זה רומז שעל ידי אימוץ תבניות חשיבה⁵ סלחניות כלפי הפוגעים, הם יכולים להשפיע על רגשותיהם, תגובותיהם הפיזיולוגיות, ועל ההשלכות הבריאותיות של העבר שלא ניתן לשנות.

גמר חתימה טובה.______

1. לקריאת המאמר (לצערי, שוב המאמר לקוח מתוך מגזין בתשלום): Granting forgiveness or harboring grudges: Implications for emotion, physiology, and health. CO Witvliet, TE Ludwig, KLV Laan – Psychological Science, 2001
2. A bio-informational theory of emotional imagery. PJ Lang – Psychophysiology, 1979
3. Does mental practice enhance performance? JE Driskell, C Copper, A Moran – Journal of Applied Psychology, 1994
4. לדוגמה, מחלות לב: Heart and mind: The practice of cardiac psychology. R Allan, S Scheidt, 1996
5. הערה שלי: אולי היה מתאים יותר לכתוב “תגובות”

צילם: דוד שי, Cc-by-sa-3.0

מישהו כתב ש”בשר זה רצח” ואחר ענה לו ש”בשר זה טעים רצח”.

אני תמיד חשבתי שתשובה יותר הולמת תהיה “גם סלט זה רצח”. רק היום הבנתי כמה צדקתי. למעשה, עכשיו אני חושב שסלט זה לא סתם רצח, זה רצח עם. אני אסביר…

בעקבות הפוסט הקודם, קיבלתי הרבה תגובות. בין השאר מאנשים שטענו טענה מעניינת: כל בעלי החיים שווים – בני אדם אינם נעלים על בעלי חיים בשום צורה, ולכן אין לנו שום זכות לגרום להם לסבל, גם לצורך הצלת חיי אדם.

הפוסט הזה הוא תגובה לאנשים שמאמינים בטענה הזו.

נניח שבאמת כל בעלי החיים שווים, ואסור להרוג אף אחד מהם. כמובן שזה מייד אומר שאני צמחוני, כי חס וחלילה להרוג בעל חיים לצורך מאכל, כשאפשר לאכול צמחים. אבל, מניין מגיעים אותם צמחים לצלחת שלי? הם גדלים בשדה. את השדה הזה מגדל חקלאי, שדואג לתוצרת שלו. בין שאר הצרות שלו הוא צריך להתמודד עם מזיקים. איך הוא מתמודד איתם? הוא מדביר. שזו מילה יפה לרוצח. כמה רוצח? כאן צריך לעשות קצת חישובי אצבע, שאני מתנצל מראש אם הם לא מדויקים. לקחתי לצורך החישוב תירס (ברור שהמספרים בגידולים אחרים לא זהים, אבל הם יהיו דומים).

שדה תירס מניב בממוצע 5 טון תירס להקטר¹‏

בהקטר אחד של שדה יש 0.5 מיליון עד 50 מיליון חרקים² ‏

כאשר משתמשים בהדברה בשדה זה הורג כ 80%-90% מאותם חרקים³ ‏

כלומר, כדי לייצר 5 טון תירס החקלאי הורג 0.4-45 מיליון חרקים.

כדי לתפוס את המשמעות של המספר הזה, בואו נמיר אותו למספר שכולנו יכולים להבין – כמה בעלי חיים מתים בגלל התזונה שלי, ביום אחד?

אדם צורך כ 2000 קלוריות ביום, וב 5 טון תירס יש כ- 2 מיליון קלוריות⁴, כלומר, כדי להאכיל אדם ממוצע ליום אחד החקלאי מדביר 400 עד 4500 חרקים!!!⁵ ‏

לכל יפי הנפש, צאו מהסרט – החיים שלנו מושתתים על הרג של המוני בעלי חיים אחרים, ועל נזק לסביבה. הראייה הילדותית של העולם כשחור או לבן לא מאפשרת לכם לחשוב עבור אילו מטרות הקורבן שאנו גובים מהסביבה שלנו הוא ראוי (הצלת חיי אדם, מחקר) ועבור אילו מטרות הוא לא (קוסמטיקה, שעשוע גרידא) ולנסות לצמצם את ההרג וההרס. אם אף מטרה אינה ראויה, אני באמת לא מבין מה אתם עושים כאן….

______

1. ויקיפדיה
2. זו כמובן הערכה. היא מבוססת על זה, ובנוסף היא מסתדרת עם מה שכתוב במסמך הזה שלא מומלץ בכלל לרסס את השדה אם אין לך לפחות 5 חיפושיות על כל קלח תירס…
3. ראה כאן
4. בתירס יש כ-80 קלוריות ל- 100 גרם, ומתוך הנחה אופטימית מאוד שחצי מהתירס נאכל
5. הרבה מהתירס שאנחנו מגדלים  משמש להאכלת בעלי חיים שאנחנו נאכל בעצמנו אחר כך, כך שאני לא טוען שכשאוכלים בשר הורגים פחות. לא עשיתי את החישוב. אולי בפעם אחרת